אנחנו מקור הידע - התחילו לדבר עם התאים שלכם

סיפור קצר שקרה היום לפני השינה של הבן שלי בן ה - 4.

כל ערב אנחנו מדברים לפני השינה.

אז הערב שאלתי אותו "מה הדבר שהכי שימח אותך היום?"

והוא ענה לי: "הרגשתי שמח היום שרצתי בגן, כי אני אוהב לרוץ...אבל אז כעסו עליי".

אני: "מי כעס עלייך?"

הוא: "הגננות"

אני: "למה הן כעסו עלייך?"

הוא: "כי אסור לרוץ בגן"

אני: "ואיך הרגשת שכעסו עלייך?"

הוא: "עצוב"

אני: "איפה הרגשת את זה בגוף?"

ואז הוא הראה לי עם היד את אזור הבטן שלו, ליטפתי את הבטן שלו ושאלתי אותו : "הרגשת עצוב בבטן?"

הוא: "לא, לא כאן. בלב." והראה לי עם היד שלו את אזור החזה.

אני : "אתה רוצה לתת ל"עצוב" לצאת לך מהגוף?"

הוא: "כן."

אני: "אז תעצום את העיניים" (הוא עצם את העיניים שלו)

אני: "איפה הרגשת עצוב...?"

הוא: (עם עיניים עצומות) "אני לא זוכר..."

אז מיקדתי אותו

אני : "היום שרצת בגן וכעסו עלייך מה הרגשת?"

הוא: "עצוב"

אני: "איפה הרגשת את זה בגוף?"

הוא: "בלב" הוא נגע עם היד שלו בלב שלו.

אני: "אתה רוצה לתת לעצוב לצאת מהגוף שלך?"

הוא: "כן"

אני : (בעודו עם עיניים עצומות) "אתה רואה אותו יוצא?"

הוא: "כן"

אני: "אתה יכול להגיד לו שלום?"

הוא: "רגע..."

אני: "הוא יצא?"

הוא: "לא, רגע, עוד לא"

אני: " הוא לא יוצא?"

הוא: "רגע...הוא תיכף ייצא דרך האצבעות" (בעודו עם עיניים עצומות הוא מזיז קלות את האצבעות ביד שלו)

חיכיתי עוד קצת ואז הוא אמר: "עכשיו הוא יצא" הוא פקח את עיניו והראה לי עם היד שלו את המסלול של ה"עצוב" יוצא ממרכז החזה, דרך הכתף, בית שחי, זרוע, מרפק, כף יד ועד האצבעות...ואז הוא עוצם שוב את עיניו וממשיך: "רגע עוד לא סיימתי. גם מהצד השני..." ואז הוא סימן לי גם את המסלול ממרכז החזה דרך זרוע הצד השני של הגוף עד האצבעות של כף היד.

הוא: "זהו, יצא העצוב" הוא השתעל שיעול גדול של ליחה ואמר "יצא העצוב ויצא גם שיעול. שלום עצוב ושיעול!" הוא חיבק אותי חיבוק חזק ואמר לי בחיוך "אני אוהב אותך אמא".

קודם כל זה ריגש אותי שהוא ידע לדייק את הקשר בין רגש לגוף, זה בא לו הכי טבעי לענות לי איפה הוא הרגיש בגוף את ההרגשה הזאת של "עצוב". הייתה לו התלבטות קטנה בין הבטן ללב, הוא ניהל עם עצמו דיאלוג ולבסוף היתה לו ידיעה שזה אצלו בלב. ואחר כך, ששאלתי אותו אם הוא רוצה לתת ל"עצוב" לצאת מהגוף, חשבתי שהוא יעצום עיניים וידמיין את האנרגיה של "עצוב" יוצאת מהחזה, אך לא! הוא תיאר לי מסלול שיוצא מהלב, דרך הזרוע ויוצא דרך האצבעות של היד...ומה שהדהים אותי, שאף פעם לא הראיתי לו תמונה של מסלול המרידיאן של הלב - לפי הרפואה הסינית. על סמך האינטואיציה שלו והידיעה הטבעית שלו, הוא שחרר את תחושת העצבות דרך מסלול, שלמעשה קיים לפי הרפואה הסינית!

ההסבר היחיד שניתן לתת למקרים כאלה, שמקור הידע הוא בתוכנו, אנחנו לא נמצאים בעולם הזה בפעם הראשונה. אני לא מרחיבה בפוסט הזה את עניין מקור הידע הטבעי שלנו, אבל חשוב לי להזכיר לעצמינו את הדיאלוג שלנו עם הגוף שלנו, והקשר המולקולרי של הרגשות שלנו בגוף.

היום, גם אנשי המדע כבר יודעים להגיד ולהוכיח שיש קשר בין רגשות למצב הפיזיולוגי שלנו. אני לא מדברת ברמה הרוחנית, אני מתכוונת ברמה הפיזיולוגית. לכל רגש יש תרכובת כימית שנכנסת לתוך כל תא ותא, התאים שלנו מאחסנים את הרגשות שלנו, חשוב לשחרר רגשות של כעס, כאב, פחד וכד' ולהחליפם ברגשות של אהבה, חמלה, סליחה...התאים בגוף שלנו מקבלים מאתנו "אינפורמציה רגשית מקודדת". אתם יודעים שהתאים שלנו מתים ומתחדשים בקצב מסחרר...כמה נפלא היה אם היינו מדברים עם התאים שלנו באופן יומיומי שיחות אהבה...ואלו היו מתרבים בקצב מסחרר!

תתחילו להתבונן לתוככם, הגוף מקשיב לכל אחד מאיתנו, הוא לא שופט אותנו, הוא לא אומר לנו מה טוב או מה רע, הוא פשוט מקבל הכל, כל מה שאנחנו שולחים אליו, הגוף שלנו משרת אותנו במלוא מובן המילה, משרת ועושה כל מה שאנחנו אומרים לו, אז הגיע הזמן להעביר לו מסרים טובים!

לקישור מעניין בהשפעה מולקולרית של הרגשות ע"י ד"ר קנדיס פרת' לחץ כאן: